<h1>המנהיג הלכ' פסח</h1>
<h2>דף ו.</h2>
דרשא לפסח שנינו בפסחי' פ"ק, שואלי' בהלכו' הפסח קודם לפסח שלשי' יום שהרי הנביא היה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני. צו את אהרן, שנינו בת"כ, לפי שכל סדר ויקרא וזרקו בני אהרן ונתנו בני אהרן וערכו בני אהרן, ואהרן לא הוזכר שם שנתרחק על מעשה העגל, אמ' משה לפני הקב"ה רבונו שלעו' באר שנואה ומימיה חביבין, אם לעצים חלקת כבוד בשביל בניהם דתנן כל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית ושל גפן קל וחומר לאהרן בשביל בניו, לכך נאמ' צו את אהרן ואת בניו לאמ' הקדימו לבניו. זאת תורת העולה, והלא בסדר ויקרא דיבר הרבה מעולה וחטאות ואשמות ומנחות, [אלא] לפי שבכך נכתבו ונשלמו כל הדינין שלא נכתבו שם כתב בהו תורה כאדם שמביא פת כיסנין לבסוף. וכן בנבואת מלאכי, שהוא חותם כל הנביאי', כתו', זכרו תורת משה עבדי, שבה הושלמו כל הניחמות, ואם תזכרו הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים שיפנה האב על הבן והבן על האב, כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון פן אבוא והכתי וגו', אם לא תזכרו תורת משה, כך קבלנו מרבי' ר' אברהם ב"ר דוד מקריית יערי' נ"ע. אב"ן.
<h2>דף ל:</h2>
והליבון שאמרו והוא שיהיו הניצוצות מנתזין הימינו, בירושל' ובבלי [ע"ז ע"ו ע"ב]. ובסכיני' שלגוים אמר' בירושל' עלה דמתני' דסוף ע"ז הסכין שפה והיא טהורה, בד"א בסכיני' קטני', אבל סכיני' גדולים מלבנן באור, ומעתה לא תקשי ההיא (תוספת') [משנה] דע"ז [ע"ה ע"ב] השפודין והאסכלאות מלבנן באור, מכלל דסכין לא בעי ליבון, וכן בפסחי' [ל' ע"ב] הלכת' אידי ואידי ברותחי' ובכלי ראשון, ואילו בתוספת' [פ"ט ה"ב] אמרי' השפוד והאסכלא והסכינין מלבנן באור, ההיא דע"ז ודפסחי' דסגי להכשירן בהגעלה בסכיני' קטני' שאין צולין בהן בשר, ואין תשמישן ע"י האור, אבל לסכיני' גדולים לא סגי בהגעלה שהגדולים עיקר תשמישן על ידי האור שצולין בהן בשר בשפודין שלברזל. ומתני' הכי מתפשטא ומתפרשא הלוקח כלי תשמיש מן הגוים את שדרכו להגעיל יגעיל, השפודין והאסכלאו' מלבנן באור, והסכיני' שפה והיא טהורה, והסכין בכלל הני דסגי להו בהגעלה מדלא בעי ליבון אלא בשפוד ואסכלא לחוד ובתר הכי תנן הסכין שפה והיא טהורה, (ו)לחתוך בה צונן כדאמ' בגמ' וקאי עלה הירושל', בד"א דלסכין ברותח סגי בהגעלה, ולצונן סגי בשיפה בסכיני' קטני' אבל בסכינים גדולי' מלבנן באור כדפר' שמהפכי' בהן בשר על גבי גיחלים וההוא דחולין ותוספ' בגדולי' מיירו או כחס על הנר מתקן בה את הנר שלחלב לכך צריכי' ליבון, מ"ר אב"ן. ויש גאון שאמ' שהיום הזה אף לסכיני' קטני' שלגוים צריכין ליבון שנהגו לתקן בהן את הנר שלחלב כשהוא דולק על כן יש להחמיר. ואע"ג דבסכין גוי בעיא נעיצה י' פעמי' בקרקע משום שמנונית דאיסורא וההיא דחולין [קי"א ע"ב] בסכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח, וצונן אית דאמ' בעי הדחה ובהדחה סגי דדם משרק שריק ואינו נבלע בסכין. ואע"פ דבסכין טריפה אמ' התם [חולין ח' ע"ב] והלכת' בצונן או בבליתא דפרסא ולא משום דם מדנקט טריפה דאיתסרא ולא צריך נעיצה אידי (דמטמרי) [דטרידי] סימנין לאפוקי דמא לא בלעי שומן שבו ודאי בהדחה או בבליתא, ומאן דאסר גבי שמן לא אמרי' דבלע טפי מדם, אבל לחתוך בשר בו בעייא נעיצה.
והלכות הגעלת כלים למדונו חכמי' בפ' אחרון דע"ז, [ע"ה ע"ב] הלוקח כלי תשמיש מן הגוים דברים שלא נשתמשו בהן כל עיקר מטבילן והן טהורין, דברי' שנשתמשו בהן על [ידי] צונן כגון כוסות וקיתוניות וצלוחיות מדיחן ומטבילן והם טהורים, דברים שנשתמש בהן על ידי חמין כגון יורות וקומקומוסין ומחמי חמין מגעילן ומטבילן והן טהורין, דברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון שפודין ואסכלאו' מלבנן ומטבילן והן טהורי', וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל ושלא ידיח ושלא יגעיל ושלא ילבן מותר דנותן טעם לפגם מותר. אבל בכלי התר הנבלע מאיסור אינו צריך טבילה שלא הצריך הכתו' טבילה אלא לכלי גוים, כדאמ' בירושל' מפני שיצאו מטומאת הגוים ונכנסו לקדושת ישראל וזהו שאמ' הכתו' אך במי נידה יתחטא, מים שהנידה טובלת בהן, והן מ' סאה, ויתבאר לפנינו בעה"ו. והטבילה לפני פליטת האיסור לא תועיל לעולם, ולכך קתני מטבילן ומגעילן מלבנן ומטבילן, דוגמא לדבר טבל ושרץ בידו לא עלתה לו טבילה. גיעולי גוים בכל מקום פליטת איסור שבכליהם וזה אב לכולם כי שם נגעל מגן גיבורים, בלי משוח בשמן, ופלט החרב מצד האחר ונהרגו כאלו לא נמשח בשמן להחליקו, וזהו פשוטו שלמקרא.
ועלתה ההלכה בפסחי' (פ"ק) [פרק ב'], שכל הכלים הנבלעי' מחמין מגעילין אותן ברותחין ובכלי ראשון, ואפי' הסכיני' בקת שלהן מפני שפעמי' רבות שלוקחין בהן בשר מהתבשיל שלחמץ ואין עיקר תשמישן ע"י האור אותן שלנו. וכן הקערות ששואבין בהן המרק מהיורות הגדולות בסעודת חתנים ויש שמניחין בהן התבשיל שבמחבת להתבשל מהרה, ויש שמערין עליהן התבשיל מכלי הראשו'. והערוי נידון ככלי ראשון לכל דבר, כמו שאמ' בשבת ירושל' פ' כירה, [פ"ג ה"ה] מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהם מים רותחין מלמעלה, ר' יונה אמ' עירוי ככלי ראשון, חיילוה לר' יונא מן הדא, וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר, אין לי אלא שבישל לתוכו, עירה לתוכו רותח מניין ת"ל בו מ"מ. ולדעת רבינו יעקב מ"כ עלתה השמועה כר' יונה, וראייה לדבר בסוף מס' ע"ז [ע"ד ע"ב], דרש רבא נעוא אירתחו, היקבים האסורי' ירתיחום ויכשירום. וכן הדין לקערות להכשירן ע"י עירוי מים רותחין עליהם מכלי הראשון, וכמו שכת' רב אלפס ז"ל בפסחי' כך, נקוט האי כללא בידך דמאני דאעא ודפרזלא [וכו'] (ו)דאישתמש בהו חמירא כולי שתא בכלי ראשון צריכי' הגעלה בכלי ראשון, ודאישתמש בהו בכלי שני כגון קערות וכיוצא בהן כי שדו עליהו רותחין בכלי שני ומשהו להו בגווייהו עד דפלטן שפיר דמי וכו', וכן כת' רב אחא משבחא. ואעפ"כ נהגו כל ישראל להגעילן בכלי ראשון מן הטעמי' שאמ' דכבולעין כך פולטין, וכן עץ פארור מגעילו ברותחי' ובכלי ראשון כבולעו כך פולטו, ובורמי דגללא.
ואע"ג דאמ' בחולי' פ' כל הבשר, [ק"ח ע"א] כזית בשר שנפל לתוך יורה שלחלב בשר אסור וחלב מותר, ומתמהינן ואי אמרת איפשר לסוחטו אסור חלב נבילה הוא. פי' היוצא מן הבשר ומין במינו לא בטיל, הכא במאי עסיקי' שנפל לתוך יורה רותחת דמבלע בלע מפלט [לא] פלט, סוף סוף כי נייח הדר פליט בשקדם וסילקו, ופי' ר"ש ז"ל קודם שתנוח מן הרתיחה. למדנו מזה דבמים רותחין לא מפליט הכלי שנתון בהן, ואילו בפסחי' [ל' ע"ב] אמרי' בכלי האסור מגעילו ברותחי' ובכלי ראשון. דיש לומ' כשמוציא את הקערות שהוגעלו ברותחין ושוטפן ומדיחן במים קרים כמנהג ה' ומשפשפן הרי ניח מרתיחה ופליט. ורבי' יעקב מ"כ ז"ל פיר', סוף סוף כי ניח מהיות שבע מלבלוע (ההפלט) [הדר פליט] אף במים רותחי' כמו שאמ' בפסחי'. וי"א כי בקערות שהן קשות מבלע בלעי והדר פלטי כדאמ' בפסחי', אבל בבשר שהוא דבר רך מבלע בלע ולא פליט, כמו שאומ' בחולין פ' כל הבשר [קי"א ע"א] בכבד דחלט ליה בחלא או ברותחין דמצמת צמית ובלע ולא פליט. מ"מ לדברי (האומ') הכל בכח הרתיחה בולעות הקדרות את המים וחוזרות ופולטות או ברתיחה או בהדחתן בצונן ובשפשוף להסיר הגיעול שעליהם שפלטו וצריך שתהיה היורה רותחת כל שעה שלא תנוח מרתיחתה ותחזור ותבלע לפי דברי הגאוני' המצריכי' להגעיל בכלי שהוטהר במים רותחי' שאם יגעילו בכלי האסור הרי הוא כמגעיל ביורה מליאה איסור. וי"א שאף בכלי האסור מגעילי' שכל זמן שהוא רותח אע"ג דבלעי איסורא כי ניח הדר פליט כשידיחם במים קרים.
דין מדוכות. נהגו בצרפת במדוכות לקנות חדשי' בכל פסח, ויש שמצניעין אותן מפסח לפסח לפי שאותן שכותשי' בהן תבלין כל השנה אין להכשירן אף בהגעלה. ומביאין ראייה מפר"ש זצ"ל בפסחי' [ל' ע"ב], בית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי, ופי' בית חרוסת ע"י כח התבלין והחומץ והקמח שנותני' בו דומה לקדירות ולבית שאור שחימוצן קשה. למדנו שדינן כקדירות שאין להם תקנה להכשירן שהתורה העידה כו'. אך מנהג נרבונא ופרובינצא להגעילן ונראי' דבריהן, דבפסחי' אמ' דברים שנשתמש בהן חמץ בצונן ישתמש בהן מצה בין בחמין בין בצונן חוץ מבית שאור ובית חרוסת, ומסתברא דלא ממעטי להו אלא מהדחה, אבל בהגעלה מותרי' כדין כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בחמין. ובתוספ' דזבחים [פ"י] כלי גללים כלי אבן כלי אדמה אינן טעונין מריקה ושטיפה אלא הדחה אחר ההגעלה לפי שנתבשלו בהן קדשי' ולהכשירן מדין נותר שהוא בכרת וכן אתה דן כשהן נבלעי' מאיסור החמץ שהוא בכרת, וכן מנהג כל ישראל להגעילם, ובסדר הרב טוב עלם, ובורמי דגללא (שאין מדיחה) [שריין בהדחה]. אב"ן.
<h2>דף קט:</h2>
ומנהג בכמה מקומות שאין נועלין החדרים שישני' בהן בלילי הפסח, כי בניסן נגאלו ובניסן אנו עתידין ליגאל, דכתי' ליל שמורי' הוא ליי', לילה המשומר ובא מששת ימי בראשית ואם יבוא אליהו ימצא הבית פתוח ויצא לקראתו מהרה ואנו מאמיני' בזה ובשכר זאת האמנה ניגאל בעה"ו ובמהרה בימינו אמן, ויש סמך לדבר זה בכתובו' פ' הנושא את האשה בירושל' [פי"ב ה"ג] ר' ירמיה מפקד אלבשוני חיורין חפותין אלבשוני דגרסי (יכון) [יהבון] מסאני ברגלי וחוטרא בידי (ויחבוט) [ויהבוני] על(אי) [א]סרטא אין אתא משיחא בהא מעתד, ויש באמנה זו שכר גדול. ובמכילתי, [בשלח] גדולה האמנה לפי מי שאמ' והיה העולם, שבשכר האמנה שהאמינו ישראל שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה שנ' ויאמינו ביי' ובמשה עבדו, מיד אז ישיר משה ובני ישראל, ר' נחמיה אמ' כל המקבל מצוה אחת באמנה כדי הוא שתשרה עליו שכינה או רוח הקודש, וכן אתה מוצא שלא ירש אברהם אבינו ע"ה העולם הזה והעולם הבא אלא בשכר אמונה שהאמין ביי' שנ' והאין ביי', וכן אתה מוצא שלא נגאלו אבותי' ממצרים אלא בשכר אמנה שהאמינו, שנ' ויאמן העם וגו', וכן אתה מוצא שאין הגליות עתידות להגאל אלא בשביל אמנה שיאמינו, שנ' תשורי מראש אמנה, וכתי' וארשתיך לי באמונה וגו', במגילת סתרי' מבואר.
